פסק-דין בתיק עת"א 6022-04-11

1.         העותר, יליד 1975, עושה את מאסרו השלישי למשך 6.5 שנים בגין שורה ארוכה של עבירות (14 תיקים שונים), שעיקרן סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, מרמה, החזקת כסף מזויף, עבירות רכוש, החזקת סכין, איומים, תקיפת שוטר ועבירות נלוות נוספות. לחובת העותר 9 הרשעות קודמות בגין 25 עבירות, לצד 53 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה.

2.         עניינו של העותר הובא לדיון בפני ועדת השחרורים מיום 7.3.11. הועדה ציינה בהחלטתה, כי שלושה מאסרים קודמים של העותר לא הרתיעותהו ולא שיקמוהו ואף מאסרים מותנים שהושתו עליו, הופרו על ידו בצורה בוטה. הועדה נתנה את דעתה גם לעברו הפלילי המכביד של העותר החל מהיותו קטין ולעובדה שהזדמנויות שונות שניתנו לו בעבר לא מנעו בעדו מלחזור לסורו בעקביות ובהתמדה. הועדה למדה ממידע מודיעיני שהונח בפניה, כי התנהגותו של העותר הינה שלילית, אם כי, ציינה, כי התנהגותו במהלך מאסרו היתה תקינה והוא היה בסבב חופשות כהלכה. הועדה הוסיפה והתייחסה לתוכנית הטיפולית שעבר העותר בכלא במהלך השתלבותו בפרויקט "שינוי", אולם גורמי הטיפול סברו, כי העותר " לא השכיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לו. היה עסוק בחבריו ופחות בעצמו. הקשיים של אבי ניכרו לאורך כל הדרך" ומכאן הסיקה הועדה, כי העותר לא הפיק תועלת ממשית מהתוכנית הטיפולית שעבר. הועדה סברה, כי התוכנית של רש"א אינה מאיינת את מסוכנותו של העותר וביתר שאת לאור העובדה שדפוסי עבריינותו מוטבעים לאורך שנים רבות "דבר המחייב מסגרת טיפולית הרבה יותר נוקשה שאולי תצליח לעזור לו". בשל כל אלה, שוכנעה הועדה, כי מסוכנותו של העותר גבוהה למדי ודחתה את בקשתו לשחרור מוקדם.

            העותר מלין על החלטתה של הועדה ומכאן העתירה.

3.         לטענת העותר, מדובר במאסרו הראשון הממשי, שכן מאסריו הקודמים היו בדרך של עבודות שירות ואחד היה למשך 3 חודשים, תפקודו בכלא היה תקין באופן כללי ויצא לחופשות ללא בעיות חריגות. העותר מוסיף וטוען, כי הינו נשוי ואב לשני ילדים, ואשתו עומדת ללדת בקרוב. עוד טוען העותר, כי הועדה שגתה עת קבעה, כי מסוכנותו גבוהה ותחת זאת היה עליה ליתן משקל של ממש להתנהגותו התקינה במהלך תקופת מאסרו ולקשר החיובי שהיה לו עם גורמי הטיפול בכלא.

4.         ב"כ היועמ"ש מבקשת לדחות את העתירה ולקבוע, כי החלטת הועדה הינה סבירה ונכונה משלא הרים העותר את הנטל המוטל עליו להראות פגם שנפל בהחלטה, שיש בו כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה. ב"כ היועמ"ש מפנה לדבריו של בית המשפט העליון עת דחה את ערעורו של העותר על חומרת עונשו (ע"פ 8998/07) ביום 8.3.08 לפיהם:

            "לא מצאנו בכל אלה עילה להתערב בעונש. נהפוך הוא, חרף גילו הצעיר, שוב אין ספק כי עניין לנו עם מערער פורק עול, אשר חטא בשורה ארוכה של עבירות כפי שעולה מעובדותיו של כתב האישום הנוכחי בו הודה, והרשימה הארוכה של התיקים אותם ביקש לצרף. יתרה מכך, אין זו הפעם הראשונה בה חוטא המערער בפלילים ובעבירות תעבורה, אולם נראה כי דרכי הענישה שנוסו בעבר כמו גם עונשי המאסר על-תנאי שעמדו נגדו, לא היה בהם כדי להרתיעו מלחזור לסורו. הנה כי כן, טובת הציבור מחייבת את כליאתו של המערער לתקופה ממושכת, ומכאן מסקנתנו כי לא נפל פגם כלשהו בגזר דינו של בית משפט קמא".

5.         לאחר שעיינו בחומר שהונח לפנינו, לרבות תיק הוועדה הכולל מסמכים שונים הן בנוגע לעברו של העותר והן בנוגע לדו"חות גורמי הטיפול וכן פירוט של הידיעות המודיעיניות, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות.

            ברע"ב 3686/10 גנאמה ואח' נ. ועדת השחרורים (פסק דין מיום 9.12.10) חזר לאחרונה בית המשפט העליון על ההלכה באשר להיקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיה של ועדת השחרורים באומרו:

            "יודגש כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002))".

            בבואה לשקול את עניינו של אסיר, על הועדה לצאת מנקודת הנחה, לפיה, אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם, ותנאי לשחרור מוקדם הוא כי על האסיר להוכיח שהוא ראוי להשתחרר, וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור. בענייננו, הוועדה הגיעה לכלל מסקנה, כי העותר לא הוכיח את קיומם של שני התנאים הללו. בבחינת עניינו של העותר התחשבה ועדת השחרורים במגוון רחב של שיקולים הנוגעים לנסיבותיו הפרטניות של העותר, כגון מסוכנותו וחומרת מעשיו בגינן הוא שפוט, מאסריו הקודמים לרבות אלה המותנים והעדר יכולתם להרתיעו מלסור לדרכו העבריינית, נסיבותיו האישיות המיוחדות, המידע המודיעיני החסוי, התנהגותו התקינה של העותר במהלך תקופת מאסרו, עמדת גורמי הטיפול בכלא אודות השתלבותו וקשייו של העותר במהלך הטיפול וכן הערכת רש"א בעניינו. כל אלה שיקולים רלוונטיים שהועדה היתה רשאית לשקול. בסופו של יום, הועדה שוכנעה, כי מסוכנותו של העותר גבוהה וכי אינו ראוי לשחרור מוקדם.

            סבורנו, כי החלטתה של הוועדה מנומקת ושקולה, והיא מבוססת היטב על החוק ועל הפסיקה לעניין שחרור מוקדם ממאסר.

            אמנם, מ "דו"ח סוציאלי לועדת שחרורים" מיום 26.12.10, עולה, כי התנהגותו של העותר בכלא היתה תקינה ככלל והוא הביע נכונות להשתלב בתוכנית טיפולית ואף שולב בפרויקט "שינוי" לטיפול באסירים השפוטים בגין עבירות אלימות כללית, ומאז שסיים את הטיפול הוא נמצא בקשר מעקבי עם עו"ס. עם זאת, וכפי שהועדה הדגישה  בהחלטתה, גורמי הטיפול ציינו באריכות את קשייו של העותר במהלך הטיפול ואת העובדה, כי הוא " הפיק תועלת מועטה ביחס לפוטנציאל הגלום בתהליך טיפולי אך משליך האחריות על חברי הקבוצה". עוד צוין בדו"ח, כי העותר "מתקשה להעמיק בתכנים טיפולים ולהביא עצמו בצורה אותנטית, נוטה להסתתר מאחורי מילים ושפה מטאפורית תוך שימוש מוגבר במנגנוני הגנה של השלכה ורציונליזציה". יתירה מזאת, הועדה סברה, כי אין בתוכית רש"א כדי לאיין את מסוכנותו של העותר בשים לב לדפוסי עבריינותו המוטבעים לאורך שנים רבות, ויהיה צורך במסגרת טיפולית נוקשה יותר; משלא נתרם העותר מתוכנית הטיפול והפיק אך תועלת מועטה, מסוכנותו נותרה גבוהה, ובדין דחתה הועדה את בקשתו..

6.         בהינתן כל אלה, לא מצאנו, כי החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות, לא כל שכן, חוסר סבירות קיצוני.

לאור האמור, אנו דוחים את העתירה.

ניתן היום,  כ"ד ניסן תשע"א, 28 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בהקדם .